1. קישור השכל והרגש לתורה

א. קישור השכל והרגש לתורה, ערכיה ותכניה (עם דוגמאות מפרשת "לך לך").
    בניית הרצון וההתענינות בלימוד התורה אצל הילדים.
 
ההתקשרות לתורה, בידיעה שהיא תורת ה' שנתן לעם ישראל, היא מגמה ראשית בכל חינוכנו.
התקשרות זאת, צריכה להיות גם בשכל, גם בלב, בשמחה, בערנות, בהתעניינות. לא דיינו בידיעות מפוזרות, "יבשות", בעלמא.
אנו צריכים לשים לב "לתפוס" את כחות החיים שהולכים ומתפתחים אצל הילדים - הרצינות, ההתענינות, השמחה וכו' - ולמלאם בתכניה של תורה, שזה המזון הטבעי לכחות אלו. ולאידך, לשים לב שתכני התורה שאנו מלמדים יפנו אל הכחות האלו, וכך ייקלטו יותר ויופנמו יותר.
 
לצורך זה, ניתן לפעול בכמה אמצעים.
ראש וראשון - המלמד עצמו צריך להשתדל להיות כך..  להתמלא ביראת שמיים, להתבונן במה שמברכים: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". לשים לב, לפני שהוא מלמד לְמה שהוא עתיד ללמד; שהדברים "ידברו" אליו טרם שהוא דורש זאת מתלמידיו.  וכבר אמרו חז"ל: מי שיש בו יראת שמיים - דבריו נשמעים.
כמו כן, כדאי לספר מדי פעם - בעדינות, בנינוחות, "מהלב" - סיפורים על שקידת תורה ואהבת תורה, יראת ה' ואהבתו, אהבת ישראל, סיפורים על גדולי ישראל וכד'. זה טוב מצד עצמו וגם יוצר "אוירת רקע" מתאימה.
 
בלימוד עצמו:
עיקרון ראשון, לקישור השכל והלב לתורה: שילוב בין ידיעת ה"פשט" לדגשים ערכיים, מוסריים, אמוניים ולמדניים.  לפעמים מגיעים ליחס עמוק אל הנלמד מתוך נקודה של התעוררות הרגשה כלשהי, ומתוך כך נוצר כבר קישור עמוק, התעניינות, הרגשת שייכות, אל כל התוכן שבעקבות זה; ולפעמים - מתוך איזושהי נקודה "למדנית", היתפסות של השכל, ומתוך כך התעניינות ושייכות אל כל ההמשך.  שתיהן בבחינת התנערות מהמישור החיצוני אל תוכם של הדברים.
 
 
ניקח לדוגמה, לימוד של תחילת פרשת "לך לך" לילדים בתחילת כיתה א'. 
 
קודם כל - נציג לילדים את הנושא. הילדים צריכים להרגיש שיש כיוון, מסגרת, למה שהם לומדים, לדעת  אותה - ולא להתחיל את הלימוד ללא ידיעה לאן הדברים אמורים להתפתח, על מה מתכוונים ללמוד. מלבד הערך העצמי של כך והכבוד הבסיסי לילד אותו מלמדים, הדבר עוזר לערנות, לריכוז ולסידור הדברים.  "כעת נלמד איך ה' אמר לאברהם אבינו ללכת מהארץ שלו לארץ שהוא יראה לו; נלמד מה עשה אברהם אבינו ומה הבטיח לו ה' ". הצגנו את הנושא בצורה שיוצרת מסגרת שבתוכה נלמד - הילדים מכוונים יותר לענין, ממוקדים יותר ויודעים למה לצפות. עם זה - השארנו התענינות ו"סקרנות" לגבי ההמשך.
 
 
"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".
 
אפשר להסביר לילדים באופן פשוט, שה' אמר לאברם שילך מהארץ שהוא גר בה עד עכשיו - אל המקום שהוא יראה לו.
אך נוכל גם להתבונן קצת יותר, ולשתף את הילדים ב"שעור באמונה", עמוק יותר, מלמד יותר ונזכר יותר כשיעור מחנך:
קודם כל, אחרי שנחזור ביחד עם הילדים על הפסוק, באמת נסכמו כפשוטו, שוה לכל נפש: ה' אמר לאברם שילך ממהארץ שלו, אל הארץ שהוא יראה לו. "אשר אראך", זה להיכן שאראה לך.
ואז נחזור שוב על המילים הראשונות: "ויאמר... מארצך וממולדתך ומבית אביך".
נסביר: מה זה "מארצך"? הארץ שלך, המקום שאתה מכיר. 
         מה זה "מולדתך"? איפה שנולדת. המקום שאתה רגיל להיות בו, מתָמיד.
         מה זה "בית אביך"? המשפחה שלך.
 
כעת נגיד לילדים: אתם יודעים, ילדים, התורה לא אומרת סתם מילים מיותרות, אז למה לא כתוב רק, "לך לך אל הארץ אשר אראך"?
הרי ברור שאם הוא ילך לארץ שה' יראה לו, יצטרך לעזוב את הארץ שהוא נמצא בה.  לדוגמה, אם אני קורא לילד לבוא אל הלוח, האם אני צריך לומר לו, לך מהכיסא ובוא אל הלוח? בוודאי שלא.  אני קורא לו לבוא, והוא מבין שהוא צריך לעזוב את המקום שהוא נמצא בו עכשיו, כי אחרת הוא לא יגיע אלי (אפשר להמחיש).
אז למה כאשר ה' אמר לאברהם אבינו שילך לארץ שיראה לו, הוא גם אמר לו שילך מארצו,"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך"?  מספיק שיגיד, "לך להיכן שאראה לך" והוא יבין לבד שצריך לעזוב את המקום שהיה בו עד עכשיו.
 
ואז נאמר: בשביל להבין למה ה' גם הזכיר לאברם שהוא צריך לעזוב את הארץ שלו - בואו נחשוב רגע: איך יותר קל?  אם רק אומרים לאדם שילך למקום חדש, או אם גם מזכירים לו שבשביל זה הוא צריך לעזוב את המקום שהוא מכיר - ארצך, את המקום שבו הוא נולד - מולדתך, את המקום של המשפחה שלו - בית אביך; מה יותר קל? [לתת לילדים לענות]
ברור שיותר קל אם רק אומרים "תלך" ולא מזכירים שצריך לעזוב את מה שמכירים ורגילים והמשפחה..
 
אז אם ה' היה אומר לאברהם אבינו רק שילך לארץ שיראה לו - ולא מזכיר מה הוא צריך לעזוב - אולי זה היה לו יותר קל.  אז למה ה' מזכיר לו שהוא צריך לעזוב את המקום שהיה בו, שהוא רגיל אליו, את המשפחה?  הרי ה' רוצה לעשות לו טוב, ה' לא רוצה שיהיה לו קשה?
אלא שהתורה מראה לנו כאן כמה אברהם אבינו היה צדיק, כמה הוא האמין בה'. אפילו שה' הזכיר לו שכדי ללכת לארץ שיראה לו, הוא יצטרך לעזוב את מה שהוא מכיר ורגיל, אברהם אבינו עשה מיד מה שה' אמר, ברצון, בשמחה.  כי הוא האמין בה', שאם ה' אומר - זה הדבר הכי טוב לעשות. אפילו אם צריך לעזוב את מה שרגילים ומכירים מקודם - אם ה' אומר, זה מה שצריך לעשות ובטוח שיהיה מזה הכי טוב.
אז הנֵה - אם ה' היה אומר לו רק "לך אל הארץ", אולי לא היינו כל כך מבינים כמה הוא מאמין בה' ואוהב את ה'.  אבל עכשיו, שהוא מיד התגבר לעשות מה שה' אומר, אפילו כשה' הזכיר לו את מה הוא צריך לעזוב - הוא הראה את האמונה הגדולה שלו בה', ואנחנו יכולים לראות כמה הוא אוהב את ה', כמה הוא מאמין שמה שה' אומר זה הכי טוב.  
תראו מה "הירווחנו" מזה שה' אמר לאברהם אבינו לא רק בצורה קלה יותר - "תלך" - אלא בצורה שנראית יותר "קשה": לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך...  הירווחנו מזה ללמוד מאברהם אבינו כמה צריך להאמין בה': שאפילו דבר שנראה קשה, אם ה' אומר - עושים, ובסוף יהיה מזה הכי טוב.
ובאמת, בזכות שאברהם אבינו התגבר על זה שהיה צריך לעזוב את ארצו, מולדתו, משפחתו, ובא לארץ - זכה להיות בארץ הקדושה, הכי טובה, ושיהיה ממנו את עם ישראל שיהיו בארץ הזו. 
 
כעת ילדים - חידות על מה שלמדנו:
  • מה זה "מארצך", שה' אמר לאברם לך "מארצך"?
  • מה זה "וממולדתך"?
  • ומה זה "מבית אביך"?
  • אם ה' היה אומר לאברהם אבינו רק "לך אל הארץ שאראה לך" - הוא היה מבין שצריך לעזוב בשביל זה את הארץ שהיה בה עד עכשיו?
  • אנכון, בוודאי שהיה מבין; הרי אי אפשר גם ללכת לארץ אחרת וגם להישאר בארץ שהיה.  אז למה ה' מזכיר לו שהוא צריך לעזוב את הארץ שהוא רגיל בה?האם זה יעשה לו יותר קל ללכת, כשהוא יזכור מה הוא צריך לעזוב, או יותר קשה?
  • נכון, זה יותר קשה כשזוכרים שצריך לעזוב את הארץ שמכירים, איפה שנולדו, ואת המשפחה. אז למה ה' מזכיר לו את זה? הרי ה' לא רוצה להקשות עליו, ה' רוצה שיהיה לו טוב (כאן צפוי קושי בניסוח התשובה ע"י הילדים. צריך לעזור להם: ע"י זה שה' מזכיר לו, רואים יותר כמה אברהם אבינו...).
  • נכון. ע"י זה שה' מזכיר לו - רואים יותר כמה אברהם אבינו אוהב את ה', מאמין בה'. שאפילו שהוא זוכר שקשה לעזוב - אם ה' אומר הוא מיד עושה ויודע שמזה יהיה הכי טוב.  אז מה אנחנו יכולים ללמוד מזה שאברהם אבינו הולך לארץ שה' אומר לו, אפילו שה' מזכיר לו שבגלל זה יצטרך לעזוב את ארצו - שהוא מכיר, את מולדתו - היכן שהוא רגיל להיות מאז שנולד, את בית אביו, משפחתו?
  • נכון. אנחנו יכולים ללמוד מזה להאמין בה' לגמרי. לאהוב את ה'. לעשות מה שהוא אומר אפילו אם אם זה נראה קצת קשה, ולדעת שבסוף יהיה מזה הכי טוב.
        למדנו מאברהם אבינו לאהוב את ה' ולהאמין בה'. 
 
אחרי שהבנו את הנקודה הזו - אנו יכולים לעבור לשלב הבא בהפנמת לימודנו בהבנה, בידיעה ובהרגשת הדברים:
 
מתוך הנחה ששיתפנו את הילדים היטב בשלב הקודם  -- אנו מעוניינים כעת שהידיעות,  ההבנות ו"חווית הלימוד" (שהיא כוללת את תחושת החשיבות של הדברים ואת הרגשתם) שהם עברו, ייקבעו בהם.
לצורך זה, אנו עוסקים בשלשה שלבים, הבנוויים זה על גב זה:
 
שלב א' - הלימוד העיוני והחוויתי, כפי שהדגמנו מקודם.
 
שלב ב' - סיכומו. חשוב מאד כשאנו גומרים את שלב הלימוד הראשוני: ילדים, בואו נסכם - נחזור בקיצור - על מה שלמדנו. שלא נפסיד אותו (מדי פעם אפשר להוסיף כאן כמה חשוב לזכור את התורה. קודם כל - הצד הפשוט, המוחש: עד שלמדנו, והשתדלנו להבין, ושמחנו בזה - שלא נשכח, שלא נפסיד.  ילד קולט ב"קנין אגב", שלשכוח זה הפסד..  וכן, אפשר  מפעם לפעם להזכיר מדברי חז"ל על חשיבות הזכירה והחזרה וכד'). מסכמים - רצוי תוך שיתוף הילדים בשאלות ותשובות קצרות, בלי להפסיד את הרצף.  ראוי לחלק את החזרה לשניים: "מה שכתוב", שזה בעצם תוכן פשוטם של הדברים; ו"מה שאמרנו על זה" - שאלו ההדגשים וההסברים שאמרנו. יש לשלב את הדברים ביחד - "ראינו שכתוב שה' אמר לאברהם אבינו שילך מארצו, אל הארץ שהוא יראה לו. והסברנו מה זה מארצך, ממולדתך, מבית אביך. אמרנו שהפירוש הוא.... ואח"כ שאלנו, למה ה' אומר לו שילך מארצו, הרי מספיק שיאמר : לך לארץ שאראה לך. ואז אמרנו..." וכו'.
 
שלב ג'  - צורת החזרות בהמשך.  ראוי לחזור בכל פעם על רשימת הנושאים שלמדנו עד כה בפרשה, ואח"כ על אחד או שניים מהם בהזכרת תוכנוֹ, בקצרה.  מה שכתוב ומה שלמדנו. כאן כבר אפשר "לסקור" קודם את כל הנאמר בפשט הנושא, ואח,כ לחזור אל נקודות מתוכו עליהם מזכירים מה שאמרנו. 
כמובן, כשחוזרים על הדגשים, אע"פ שעושים זאת בקיצור  -  חייבים הדברים להיות בהירים ולחזור עליהם ב"חִיות", באופן שמתוך החזרה תיזכר החוויה של הלמידה הראשונית.
כששומרים על סבב קבוע של חזרות, שבנוי על הסיכום הראשוני, שבנוי על הלימוד החי, המעמיק והבהיר בתחילה - אנו יכולים להגיע בעז"ה למצב שבו הילדים זוכרים בע"פ את כל רשימת הנושאים של הפרשות, זוכרים את תוכנו של כל נושא, ואת "מה שדיברנו עליו", בחיוּת, בבהירות ובשמחה של שייכות עמוקה לדברים.
 
על החזרות  שמעֵבר לחזרות על הפרשה בה עומדים - נכתוב בעז"ה בנושא "החזרות".
 
נוכל לומר, בסיכום חלק זה, שכדאי להתחיל את הלימוד החדש של השיעור (אחרי חזרה קצרה על מה שלמדנו לפי כן) בהצגת הנושא - בצורה ככל האפשר מעוררת את ההתעניינות , אם כי לא דווקא "אטרקטיבית" באפן מופרז, שאז הילדים עלולים להתרגל שלא להסתפק בפחות מזה...  
 
אחר כך, קריאה ע"י המלמד, באופן המתאים לתוכן, את הפסוקים הקרובים/ השורות הקרובות וכד'.
 
אח"כ סיכום קצר בלשון פשוטה.   חזרה מעמיקה יותר, מתחילת מה שקראנו,  על תוכנם של הדברים (ולהשתדל לשתף בכך את הילדים ע"י שאלות שמעוררות חשיבה וכד').
 
ואח"כ , התמקדות בנקודות דגש מיוחדות - למדניות, ערכיות, הרגשיות - פיתוחן עם הילדים (לפעמים ניתן לשלב את השלב השני והשלישי. לפי הענין);
 
ושוב - סיכום כולל: קריאה בפנים (אפשר כולם ביחד, בתורנות וכד'), חזרה על פשוטם של הדברים וחזרה על נקודות הדגש, כאשר אנו מזכירים בהקשר לְמה דיברנו אליהן (לדוגמה: אחרי שקראנו את החלק הראשון של פרשת לך לך, וחזרנו על מהלך הדברים בלשוננו, נזכיר: כשקראנו מארצך וממולדתך ומבית  אביך, שאלנו למה התורה אומרת את כל הדברים האלו, ואמרנו שמזה רואים את גודל האמונה של אברהם אבינו בה', וכו').
 
אח"כ אפשר להמשיך הלאה ואפשר גם לומר לילדים: כדי שנזכור היטב בואו נכתוב משפטים קצרים שיזכירו  לנו מה שלמדנו. ואז , אפשר לנסח ביחד "קודים". למשל: "המילים מארצך וממולדתך ומבית אביך, ו-אל הארץ אשר אראך, מראות על בנסיון ועל האמונה".  זה "קוד" שמובן "רק" לילדי הכיתה שלמדו את הדברים..  אחרי כתיבתו נחזור בקצרה על פירושו עם ילדים; וכמובן, בימים הבאים - שוב מישהו יקריא את המשפטים שהצטברו ונזכיר בקצרה (ובחיוניות) מה הם מזכירים. אגב, כך הילדים גם מתרגלים לאופן של "איחסון" דברים שלמדו במשפטי מפתח שמתוכם הם נזכרים בכל הנלמד עם חווית הלמידה שעברו כשלמדוהו.
 
אפשר גם לתת מס' שאלות חזרה בכתב - אך הן צריכות להיות שאלות שבאמת חוזרות על הנלמד כסדר ולא סתם לצאת ידי חובה.. ויש להסביר לילדים: נענה על השאלות כדי שע"י הכתיבה של מה שלמדנו נזכור יותר טוב.  אחרי כתיבת התשובות - כדאי לחזור ביחד בע"פ עליהן, כדי שלא יישארו נחלת המַחברת בלבד...
 
העיקרון הוא שהלמידה המעניינת - מהווה בסיס לחזרות שאח"כ שמאזכרות אותה. לשם כך אנו צריכים לבנות אותה ברבדים: להציג נושא, לקרוא, לוודא שהפשט מובן ואח"כ לעבור לצד המעמיק יותר.  הצד הזה צריך להיבנות עם הילדים, כי מה שעושה את הלמידה למשמעותית יותר ונזכרת יותר - מעבר לעצם האופן המענין והמשמעותי שהמלמד מציג אותה - הוא ה"עיבוד" שלה ע"י הילדים. זה נעשה בהשתתפותם, בהתעוררות התענינותם ובאמירתם-הם את הדברים, בין בתור הצעת הסבר, בין בתור חזרה בעלת משמעות על מה שנלמד.  אח"כ צריך לבוא ה"איחסון", ע"י חזרה על הרבדים השונים: הקריאה, חזה על התוכן וחזרה על הדגשים, כמובן בשיתוף שאלות ותשובות קצרות עם הילדים.
                                                                                    
 
Comments