תכנית לשבועות - מלמדים, מורים, גננות


















































































































































































































































































































לחג השבועות

 

ראשי פרקים:

א. חג מתן תורה.

ב. מעמד הר סיני.

ג. חג הקציר.

ד. יום הביכורים.

 

א. חג מתן תורה.                          

למדנו כבר, שמהלילה שאחרי ליל הסדר, בחג הפסח, סופרים שבעה שבועות, שהם ארבעים ותשעה ימים (כל שבוע זה שבעה ימים, שבעה שבועות זה ארבעים ותשעה ימים); אחרי ארבעים ותשעה ימים מגיע היום החמישים שהוא חג השבועות. לכן קוראים לו "שבועות" כי הוא בא אחרי שסופרים שבעה שבועות מחג הפסח.

כשבני ישראל יצאו ממצרים הם חיכו מאוד - מתי יקבלו את התורה. הנה, יצאנו ממצרים - סוף סוף אנחנו יכולים להרגיש שאנחנו העם של ה', העם הטוב, בלי שהמצרים מפריעים לנו ושולטים עלינו כמו שהיה לפני שיצאנו ממצרים. עכשיו אנחנו מחכים: מתי נקבל את התורה המיוחדת שלנו, התורה שמתאימה לנו - מסבירה לנו איך מתאים לנו להתנהג, מה לעשות ומה לא לעשות, מה ללמוד. חיכו בני ישראל שבעה שבועות כשיצאו ממצרים, הלכו במדבר והגיעו להר סיני.  וגם עכשיו - כל שנה - אנחנו מחכים, סופרים את הימים: מתי יגיע חג השבועות, שבו נשמח מאוד שקיבלנו את התורה, נרגיש כאילו שוב אנחנו עומדים ליד הר סיני ומקבלים את התורה מחדש. גם ה' יתן לנו שוב, מחדש, כח ללמוד את התורה ולהבין אותה.

[סיכום ביניים: בני ישראל יצאו ממצרים, ידעו והרגישו שהם העם של ה' וחיכו לקבל את התורה שהיא מתאימה לעם של ה'. כל שנה אנחנו מחכים מחדש לחג השבועות, לשמוח מחדש בקבלת התורה. חג השבועות נקרא כך על שם השבועות שסופרים מפסח עד אליו]

 

ב. מעמד הר סיני.

איך קיבלו ישראל את התורה?

בני ישראל הגיעו להר סיני במדבר סיני. ה' אמר למשה להגיד לבני ישראל להתכונן, לכבס את בגדיהם, להיות טהורים; וביום השלישי אחרי  שיתחילו להתכונן - יקבלו את התורה. הזהיר ה' את משה  שבנ"י לא יגעו בהר, וגם לא הבהמות, כי מרוב הקדושה שתהיה עליו - מי שינסה לעלות בו בלי רשות, לא יוכל לחיות.

התכוננו בני ישראל, והנה - ביום השלישי בבקר, קולות וברקים, ענן כבד על הר סיני וקול שופר חזק מאוד. הוציא משה את העם ועמדו בתחתית הר סיני. כל ההר היה מלא עשן וקול השופר הולך וחזק מאוד. חכמינו אומרים שכאשר קיבלו ישראל את התורה - עוף לא פרח, ציפור לא צייץ. כל העולם שתק; עם ישראל מקבל את התורה מה'. שמעו בני ישראל דיבור חזק, שה' עשה אותו, ובדיבור הזה שמעו את עשרת הדיברות, עשרה דברים:  1) מצוה להאמין בה' שהוציא אותנו ממצרים.  2) לא לעשות פסילים, לא להאמין באלוהים אחרים ולא להשתחוות להם. ועוד כמה מצוות, ביניהם שבת, כיבוד הורים, לא לגנוב ועוד. את שאר המצוות קיבל משה אח"כ, כשנשאר בהר סיני ארבעים יום וארבעים לילה בלי לאכול  ובלי לשתות, ולמד את כל התורה מה'.

כששמעו כל העם את הקולות וראו את האש - זזו ועמדו מרחוק, בגלל הפחד והיראה שהרגישו. ביקשו ממשה, תגיד אתה לנו את דברי ה'. הם חששו שמא לא יוכלו יותר לשמוע ולהחזיק מעמד מול דברים כל כך קדושים שבאים מה'; איך בני אדם יוכלו לשמוע את הדיבור הקדוש שבא מה'. הסביר להם משה שה' רצה שתישאר לעם ישראל תמיד יראה מה', כבוד גדול למה שה' אומר, שלא יחטאו, אחרי שראו בעצמם את הקדושה הגדולה שבמתן תורה.

כל שנה כשמגיע חג השבועות - קוראים בתורה את החלק שמספר על מתן תורה ואת עשרת הדיברות, שהרי ביום הזה ניתנה התורה. בלילה לפני כן, ליל שבועות, הרבה אנשים ערים כל הלילה - או כמה שהם יכולים - ועושים "תיקון ליל שבועות", זאת אומרת לומדים תורה בליל שבועות. יש הסבר לדבר הזה - שכאשר בני ישראל קיבלו את התורה, היה  משה רבנו צריך להעיר אותם בבקר לבוא לקבל את התורה; ואנחנו "מתקנים" את זה ע"י כך שאנחנו ערים בלילה, לומדים תורה בשמחה - מראים כמה אנחנו אוהבים את התורה - ורוצים שוב לזכות לקבל מה' את התורה: להבין אותה, לשמוח בה ולקיים אותה.

 

ג. חג הקציר.

חג השבועות נקרא גם "חג הקציר". לאיזה קציר מתכוונים?

למדנו כבר שאת השעורים קצרו בסביבות פסח (זוכרים את קציר העומר, מהשעורים, שעשו במוצאי היום הראשון של פסח, בלילה שאחרי ליל הסדר?) - עכשיו, בזמן הקרוב לשבועות - קוצרים את החיטים. וכמו שהבאנו את השעורים הראשונים לבית המקדש בקרבן העומר - וזכרנו עוד לפני שהתחלנו לאכול בעצמנו מהתבואה של השנה, שהתבואה היא מה' ואנחנו מודים לו - כך גם עכשיו, אנחנו מביאים בשבועות לא "עומר" אלא "שתי לחם" - שתי חלות מיוחדות מהחיטה החדשה של השנה, לביהמ"ק. אנחנו זוכרים שגם החיטה מה', הכל מה', תודה לה'.

[סיכום ביניים: במוצאי יום ראשון של פסח קוצרים עומר משעורים, לפני שמתחילים לאכול מהתבואה של השנה הזאת, ומביאים לביהמ"ק. אחרי שבעה שבועות של ספירת העומר, בחג השבועות - מביאים שתי הלחם מהחיטים החדשות של השנה ושמחים ומודים על התבואה שה' נותן לנו בארצנו הקדושה]

 

 ד. יום הביכורים.

עוד שם לחג השבועות - "יום הביכורים". הזכרנו מקודם ששמחים על קציר החיטים ומביאים מהם "שתי הלחם" לבית המקדש. "שתי הלחם" האלה הם הקרבנות הראשונים שמביאים לבית המקדש מהתבואה של השנה הזאת (יש קרבנות בשר, ויש גם "קרבנות" מהתבואה שנקראות מנחות, מקמח), עד לזמן הזה - הביאו עדיין מנחות מהקמח, מהתבואה, של השנה שעברה. בגלל ששתי הלחם הם הראשונים מהמנחות של השנה, הם נקראים "ביכורים". זאת אומרת: ראשונים, כמו בכור שהוא הבן הראשון.

ויש עוד ביכורים. מחג השבועות מתחילה "עונת הביכורים": הפירות הראשונים שיש לאדם בשדה שלו משבעת המינים הטובים של ארץ ישראל (חיטה, שעורה, גפן - ענבים, תאנה, רימון, זית, תמר). האיש קושר סימן על הפרי הראשון שיוצא מהעץ, ואח"כ - לוקח בסל את כל הפירות הראשונים, הביכורים, שיש לו משבעת המינים ומביא אותם לירושלים, לבית המקדש. שם הוא מזכיר ואומר שה' הוציא אותנו ממצרים והביא אותנו לארץ הטובה - נתן לנו את פירותיה, והנה הוא מביא את הפירות הראשונים שה' נתן לו. גם זה מזכיר לאדם שכל הטוב שיש לו מפירות הארץ הקדושה - זה מה', והוא שמח ומודה לה'.

איך היו מביאים את הביכורים (עפ"י משנה מסכת ביכורים פרק ג' משנה ב' ואילך. כדאי לתאר את הדברים בצורה "חיה" כדי שתורגש השמחה שבהעלאת הביכורים):

כל אנשי העיירות שבאותו אזור מתכנסים לעיר הראשית שבאזור, ישנים בלילה מחוץ לבתים (שמא יש משהו טמא באחד הבתים, והם צריכים להיות טהורים כי הם עומדים לעלות לביהמ"ק). בבקר היה המשכים אומר: "קומו ונעלה ציון אל ה' אלוקינו" (אפשר ללמד את השיר במנגינה - מי שמכיר).

אלו שגרים קרוב לירושלים היו מביאים את התאנים והענבים טריים: אלו שגרים רחוק - מייבשים אותם ומביאים תאנים יבשות וצימוקים (כי אחרת התאנים והענבים עלולים להתקלקל בדרך). לפני השיירה, התהלוכה, של העולים לירושלים להביא ביכורים - היה צועד שור וקרניו מצופות זהב, וזר של ענפי זית על ראשו. חליל היה מנגן לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלים; אז שלחו שליחים להודיע שהם מגיעים, וקישטו את הביכורים - שמו את הפירות הכי  יפים למעלה, בראש הסלים, לנוי מצוה. האנשים החשובים שבירושלים היו יוצאים לקראתם לקבל את פניהם, וכאשר היו נכנסים לירושלים, כל אלו שעובדים - היו מפסיקים כשרואים אותם, קמים לפניהם ואומרים: "אחינו אנשי מקום פלוני באתם לשלום". כל זה בגלל חיבת המצוה.

כל הדרך עד הר הבית מנגן בעל החליל לפניהם. וכשהגיעו להר הבית, אפילו המלך הכי חשוב - לא נותן לאחר לשאת עבורו את הסל שלו אלא נושא אותו בעצמו על כתפו ונכנס, ואז הלויים מתחילים לשיר.

כל איש שמביא את הביכורים, אומר את החלק בתורה שנקרא "פרשת ביכורים" שבו מסופר מה שעבר על עם ישראל מתחילתו עד שבא ממצרים לארץ ישראל, כמו שסיפרנו כבר. אז הוא מניף את הסל יחד עם הכהן, מניח אותו ליד המזבח, משתחווה  ויוצא. העשירים היו מביאים סלים מכסף וזהב, והענייים סלי נצרים - מענפים של עץ ערבה. את הביכורים היו מקשטים בפירות יפים, וגם היו קושרים בצד הסלים גוזלים של יונים, שבשרם היה בא לקרבן. הלואי שנזכה לבנין בית המקדש במהרה ושוב נביא ביכורים בשמחה!
הוספה - ממנהגי החג:
יש המקשטים את בית הכנסת, ואף את הבתים, בירק - זכר להר סיני שהתמלא בפריחה לכבוד מתן תורה. אור התורה מחַיה וממלא שמחה, פריחה והתחדשות, שניכרת גם בעולם הגשמי.
בהרבה קהילות קוראים מגילת רות, שעיקר האירוע המתואר בה היה בתקופה זו, שבין פסח לשבועות, ימי קציר חיטים; ויש בה שכרן של גומלי חסדים. שבזכות החסד שעשתה רות עם חמותה השבה ערירית ובחוסר כל לבית לחם - זכתה ויצא ממנה דוד מלך ישראל. מלכות ישראל נבנית מיסוד החסד וההטבה, והתורה נקראת אף היא תורת חסד, שמגמתה להיטיב ולהעלות את האדם, העם והעולם ולגלות את קישורם לה'. וביחוד - עפ"י דברי חז"ל - נקראת התורה תורת חסד כשמלמדים אותה גם לאחרים, להשפיע את אור התורה, ללמדה ולהאירה, ולהיטיב בכך לכל סביבותיו ולדורות.
נוהגים לאכול מאכלי חלב בחג השבועות. כמה הסברים נאמרו לכך, ומהם: בהיות שעל פי הדין אין לשים על השולחן את אותה כיכר לחם בסעודה בשרית וחלבית - הרי שאם יאכל האדם מאכלי חלב באחת הסעודות, ובשר הוא ממילא חייב לאכול באחת הסעודות כדין שמחת יום טוב שהיא בבשר ויין - ממילא יצטרך לאפות שתי חלות, האחת לסעודה החלבית והאחת לבשרית - ויהיה בכך זכר ל"שתי הלחם" שהיו מביאים כקרבן-מנחה בחג השבועות בבית המקדש.
לפי טעם זה - יש לאכול גם מאכלי בשר, ככל יום טוב, ולפני כן מאכלי חלב, בסעודה בפני עצמה.
יש הסבר, שכאשר קיבלו ישראל את התורה, נתחייבו בכלים כשרים ובכל הלכות הכשרות, דבר שקשה יותר להכינו למאכלים בשריים, ולכן אכלו דברי חלב באותו הזמן.
עוד הסבר - שהתורה נמשלה לחלב שנאמר: "דבש וחלב תחת לשונך".
נזכה ללמוד ולקיים ולהרגיש מתיקות ונעימות התורה, תורת חיים.
 





































































































































































































































































































































Comments