תכנית ליום שיחרור ירושלים למלמדים, מורים, גננות: אבא ודוד נוסעים לירושלים




































































ב"ה.

אבא ודויד נוסעים לירושלים

 

יום ירושלים הגיע - ואבא שאל את דויד: "דויד, רוצה לסוע אתי לירושלים"? לסוע באוטו - דויד אוהב; לסוע עם אבא - עוד יותר; ולירושלים - זה משהו מיוחד, חגיגי. בכל פעם שמגיעים לירושלים - דויד מרגיש משהו מיוחד באויר. הוא גם אוהב את הבתים שעשויים מאבנים ירושלמיות, אבן על גבי אבן, אפילו השמש בירושלים נראית לו כאילו היא מאירה באור צלול ונקי יותר.

"רוצה", אמר דויד, "בטח שאני רוצה". לקח אבא קצת צידה לדרך, אוכל ושתיה, עלו למכונית, אבא התניע - ו...הופ, נסעו.

דויד התיישב במושב האחורי ושאל: "אבא, למה בעצם חוגגים את יום ירושלים. מה זה בכלל"? "שאלה טובה" - ענה אבא, "וטוב שאתה מתרגל לחשוב למה עושים דברים שעושים. לפני שאענה לך מה זה יום ירושלים, בוא נראה ממתי בכלל אנחנו - עם ישראל - מכירים את ירושלים".

 

[ירושלים בתורה]

"אני יודע, אבא, מתי נזכרת ירושלים פעם ראשונה בתורה - אבל בשם קצת אחר" אמר דויד, "למדנו על זה עם הרב". "נו, איפה?" שאל אבא. "אצל אברהם אבינו. כשהוא חזר מהמלחמה - לא עם מלך אחד אלא עם ארבעה מלכים גיבורים שלקחו את לוט, בן אחיו, איתם בשבי. כשחזר, כתוב שמלכיצדק מלך שלם יצא לקראתו וברך אותו. שלם, זו ירושלים".

"יופי" התפעל אבא "ואיפה עוד"? "אחר כך, בעקידת יצחק, כתוב שאברהם אבינו הלך עם יצחק להר המוריה. הר המוריה זה המקום שאחרי הרבה שנים נבנה בו בית המקדש, בתוך ירושלים". "אוהו, אתה ממש תלמיד חכם קטן" אמר אבא, "כדאי שתדע דויד, שאת אחד הדברים המיוחדים לירושלים, לבית המקדש, היה אפשר להרגיש כבר בעקידת יצחק". "מוזר" - אמר דויד,  "הרי אז, בזמן עקידת יצחק, בכלל עוד לא היתה ירושלים כמו אחר כך, ולא היה ביהמ"ק. היה שם רק הר המוריה, אז איך בהר המוריה הרגישו משהו שמיוחד לירושלים"?

אבא הסביר: "המקום שבו נבנתה אח"כ ירושלים הוא מקום מיוחד, מקום קדוש; כבר מההתחלה הוא היה מיוחד. כשאברהם אבינו בא למקום הזה והיה מוכן לעמוד בניסיון ולהקריב אפילו את הבן היחיד שלו לה' - היה אפשר לראות כמה הוא אוהב את ה'. זה מקום שמרגישים בו במיוחד כמה אוהבים את ה'. גם אח"כ - אחרי הרבה שנים, כשנבנה שם ביהמ"ק הרגישו בביהמ"ק באופן מיוחד את האהבה הגדולה לה' וכמה שה' אוהב אותנו".

האוטו המשיך בנסיעה ודויד שאל את אבא: "מתי מוזכר אחר כך שוב המקום של ירושלים בתורה, אחרי אברהם ויצחק"? "אתה זוכר מה שלמדתם על יעקב אבינו שהיו לו שנים עשר בנים ואיך האחים מכרו את יוסף למצרים" שאל אבא. "כן" אמר דויד, "מה זה קשור לירושלים"? המכונית הגיעה לירידה והתחילה לסוע מהר יותר. אבא אמר: "אתה רואה, בדיוק הזדמנה לנו ירידה בכביש, זה מתאים למה שאנחנו מספרים עכשיו.

יעקב ובניו ירדו למצרים להיות עם יוסף (זו לא ירידה כמו כאן, בכביש, אבל זה כמו ירידה; כי עוברים מהמקום החשוב, ארץ ישראל, למקום הפחות חשוב - למצרים, כאילו יורדים ממקום גבוה למטה), שם נולדו להם בנים ולבניהם נולדו עוד ילדים - נהיה עם ישראל.

 

[זכירת הארץ והר הקודש במצרים]

המצרים כבר לא הרשו להם לצאת משם - העבידו אותם בפרך, אבל גם שם זכרו בני ישראל את הארץ הקדושה ורצו לחזור אליה.  אחרי הרבה שנים, כשהוציא אותם ה' ממצרים וקרע להם את הים - שרו  משה ובני ישראל לה' את "שירת הים" ושם הם הזכירו שה' מוציא את עם ישראל כדי להביא אותם למקום שבו ייבנה המקדש, אל ההר הקדוש שבו תהיה ירושלים - הר המוריה.

 

[במצוות התורה]

אחר כך, אחרי שיצאו ממצרים, קיבלו בני ישראל את התורה בהר סיני - וגם בתורה ה' הזכיר את המקום שהוא יבחר בו, שאליו יעלו בני ישראל שלש פעמים בשנה - בפסח, שבועות ובסוכות, ושם ישבו החכמים הכי גדולים של עם ישראל ללמד אותם תורה. אנחנו יודעים שהמקום שה' בחר - הוא ירושלים.

 

[כיבוש ירושלים והפיכתה לעיר בירה]

אתה יודע, דויד, מי הכניס את בני ישראל לארץ?" "כן" אמר דויד "למדנו על זה. יהושע בן נון, תלמידו של משה רבנו, הכניס אותם לארץ אחרי שמשה מת. למרות שמשה מאוד רצה להיכנס לארץ ובייחוד לראות את ההר המיוחד והקדוש שיהיה בו ביהמ"ק והוא קרא לו 'ההר הטוב הזה'".

"יופי" אמר אבא, "אבל תדע שלא מיד כבשו את ירושלים. את כל האזור שמסביב כבשו בני ישראל ורק את ירושלים לא יכלו לכבוש, קראו לה אז יבוס. כך עברו הרבה שנים, לעם ישראל היו שופטים - מנהיגים - אחרי יהושע ועדיין לא כבשו את יבוס, אחר כך היה המלך הראשון, שאול - וגם הוא לא כבש אותה, עד שהגיע דויד המלך. דויד המלך מלך שבע שנים בחברון, אחר כך עלה לירושלים - כבש אותה ועשה אותה עיר הבירה, העיר הראשית, הכי חשובה. שם הוא המשיך להיות מלך, ומאז - ירושלים היא העיר הכי חשובה בכל העולם. 

 

[בנין בית המקדש הראשון]

את מה, כמובן, רצה דויד לבנות בירושלים?"  "אני חושב" אמר דויד, "שהוא רצה לבנות.. (אפשר לתת לילדים להשלים) את ביהמ"ק. הרי הוא ידע שהמקום הזה קדוש כבר מזמן, ושה' אמר  בתורה שאל המקום הקדוש שהוא יבחר  יביאו את הקרבנות וישבו שם חכמי ישראל, אז הוא רצה כבר לבנות בירושלים את בית המקדש".

"נכון מאוד" - אמר אבא - "אתה באמת חכם, אולי תזכה בעז"ה להיות מחכמי ישראל... אבל ה' לא הסכים שדויד יבנה את ביהמ"ק. דויד עשה הרבה מלחמות חשובות בשביל שארץ ישראל תהיה בידי עם ישראל, ולנצח את האויבים. אבל - כך אמר ה' לדויד ע"י הנביא - את ביהמ"ק יבנה הבן שלו, שהוא כבר יהיה איש שלום, שלא יצטרך להילחם. לו מתאים לבנות את ביהמ"ק, שצריך להיות מקום שיבואו אליו מכל הגויים להתפלל לה'. קודם כל צריך מלך שינצח את הגויים הרשעים, זה היה דוד המלך, ואחרי שהגויים מפסיקים להילחם עם ישראל - צריך מלך שישפיע  עליהם, ע"י  כך שיבנה את ביהמ"ק, להתפלל לה' וללמוד מעם ישראל. כמובן שבזמן דויד נבנתה יותר העיר ירושלים  (עד היום יש מקום על יד ירושלים שנקרא "עיר דויד", במקום שהיה דויד המלך. עכשיו ב"ה שוב גרים שם יהודים), אבל את ביהמ"ק בנה שלמה בנו.

שלמה בנה את ביהמ"ק - בנין מפואר וענק. הוא התפלל לה' שישמע את תפילות עם ישראל, ואפילו לתפילת הגויים שיבואו לשם, ישמע (כמובן, לגויים אסור להיכנס בבית המקדש עד אותו מקום שמותר לעם ישראל, וגם לסתם אנשים מישראל אסור להיכנס איפה שמותר לכהנים. ויש מקום שנקרא קדש הקדשים, שם מותר רק לכהן הגדול - פעם בשנה, ביום הכיפורים - להיכנס).

 

[שמחת ירושלים הבנויה. מלוכה, כוהנים, נביאים וחכמים בירושלים]

היה עם ישראל במצב טוב ושמח. מכל העולם באו לשמוע את חכמת שלמה מלך ישראל ולראות את ירושלים הבנויה. בירושלים היו המון נביאים - יותר מבכל העולם - ששמעו את הדיבור שבא מה'. בגלל שזה מקום כל כך קדוש, יכלו להיות שם המון נביאים; חכמי ישראל הכי חשובים ישבו במקום של ביהמ"ק, במקום שנקרא "לשכת הגזית", לימדו תורה וענו לשאלות שלא ידעו החכמים האחרים. שם, במקום הקדוש, היה אפשר יותר טוב להבין את התורה. ארמון המלך היה בירושלים. הכהנים עבדו בביהמ"ק והלויים שרו וניגנו. המון אנשים גרו בירושלים ושמחה גדולה היתה שם. שם הרגישו איך ה' משגיח על עם ישראל יותר מכל מקום אחר. שם הרגישו כמה הארץ טובה וקדושה יותר מכל מקום אחר. שם הרגישו כמה ה' אוהב את עם ישראל וכמה עם ישראל אוהב את ה'. שמחה גדולה מאוד היתה בירושלים תמיד.   

 

[חורבן בית המקדש הראשון. צער הגלות]

הרבה שנים היה ביהמ"ק בנוי, אבל לצערנו הגדול, למד עם ישראל מהגויים שסביבו, עשו מעשים רעים מאוד - השתחוו לפסילים במקום לה' בביהמ"ק, ועוד דברים רעים. בסוף בא מלך בבל והחריב את ביהמ"ק הראשון. ה' נתן לו לעשות את זה בגלל חטאי עם ישראל. יצאו בני ישראל לגלות בבל שבעים שנה.  שוממה וחרבה היתה ירושלים. זכרו בני ישראל שבבבל בגעגועים את העיר הקדושה, את השמחה כשהיו עולים לרגל, לירושלים, שלש פעמים בשנה. את קרבן הפסח שהיו מקריבים בערב חג הפסח, ואוכלים חבורות-חבורות בליל הסדר בירושלים; את חג השבועות, את שמחת חג הסוכות. זכרו היהודים את ירושלים, והצטערו. נשבעו: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (כלומר: כמו שאי אפשר לשכוח את יד ימין כך לא נשכח את ירושלים, תמיד נזכיר את ירושלים. רק כשתיבנה ירושלים נשמח באמת).

 

[שיבת ציון, בנין בית המקדש השני. פאר התורה. שמחת ירושלים במועדיה חוזרת]

אחרי שבעים שנה שהיו היהודים בגלות בבל - אחרי שמלך פרס ניצח במלחמה את מלך בבל - הירשה מלך פרס ליהודים לחזור ולבנות את ביהמ"ק. חזרו חלק מהיהודים לארץ ישראל ובראשם שני אנשים: עזרא ונחמיה.

בנו את חומת ירושלים: יד אחת מחזיקה בחרב, להגן מהגויים בארץ שלא רצו שעם ישראל יחזור; וביד שניה - בונים את החומה. בנו שוב את בית המקדש. הזקנים שעוד ראו את ביהמ"ק הראשון, בכו כשראו את הבנין החדש. הם זכרו כמה היה ביהמ"ק הראשון, בנין שלמה, מפואר יותר. אבל אז אמר ה' לישראל ע"י הנביא: "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מהראשון". ביהמ"ק הזה יהיה מכובד מאוד.

ובאמת בזמן ביהמ"ק השני היו המון חכמים, חכמי התורה. שוב התמלאו רחובות ירושלים ביהודים. שוב הקריבו את קרבן הפסח בירושלים, ואכלו אותו חבורות-חבורות בליל הסדר. הכהנים עבדו בביהמ"ק והלויים שרו. שוב עלו יהודים לרגל שלש פעמים בשנה. שוב הביאו את הפירות הראשונים - הביכורים - לביהמ"ק בשמחה, מחג השבועות. בחג הסוכות היו שואבים מוקדם בבקר  מים ממעין השילוח ליד ירושלים, כדי לשפוך על גבי המזבח (כל השנה היו שופכים רק יין, ובסוכות גם מים). כל הלילה לפני שאיבת המים, לילה אחרי לילה בסוכות - היו עושים שמחה גדולה, שמחת בית השואבה. אור גדול היו מדליקים שם וכל הלילה היו רוקדים החכמים בשמחה גדולה ועצומה עם הרבה כלי זמר [אחד מהם היה זורק שמונה לפידים של אש ותופש, כדי להרבות בשמחה]; כולם היו עומדים ומסתכלים ושמחים, ומודים לה' שזכינו להיות בירושלים הקדושה, בביהמ"ק".

 

[חורבן ביהמ"ק השני וסיבותיו. ירושלים בחורבנה. צער הגלות]

המכונית בה נסעו אבא ודויד התחילה לקפוץ קצת על אבנים קטנות שהיו מפוזרות בדרך, ונעצרה. אבא התניע מחדש ותוך כדי כך אמר לדויד: "ראית איך המכשולים עצרו את האוטו? כך קרה גם לעם ישראל ולירושלים. אבל שם זה לא היה מכשולים של אבנים אלא של מעשים רעים; ושם לא האוטו נעצר אלא ביהמ"ק הפסיק, נחרב.  מה קרה? שוב חטאו עם ישראל, "שנאת חינם" היתה ביניהם. התנהגו רע מאוד אחד אל השני עד שלא היה מתאים שתהיה להם ירושלים הבנויה וביהמ"ק.

אחרי הרבה שנים שהיה ביהמ"ק השני, בא המלך הרשע של הרומאים - טיטוס - והחריב את ירושלים, שרף את ביהמ"ק. נורא ואיום. הרבה אנשים מעם ישראל יצאו לגלות, התפזרו בין הארצות. הרבה שנים היה אסור לאף יהודי לגור בירושלים. רק פעם בשנה, בליל תשעה באב (היום בו נשרף המקדש) הירשו ליהודים ששילמו כסף לבוא ולבכות ליד הכותל המערבי - הקיר היחידי שנשאר מהחומה של הר הבית. היהודים שבכו שם ידעו שלא סתם הם בוכים, הם ידעו שאם הם מצטערים על החורבן, יודעים כמה חשוב שירושלים תהיה בנויה - בסוף ה' יבנה אותה מחדש.

אחר כך כבר הירשו ליהודים לגור בירושלים. אבל גויים שלטו שם. הרבה עמים ניסו לשלוט על ארץ ישראל ועל ירושלים, אבל אף אחד מהם לא הצליח להישאר שם הרבה זמן. ארץ ישראל וירושלים חיכו לעם ישראל.

 

[כיסופים לירושלים בגלות]

ובינתיים - היהודים שבארצות הגלות התפללו בכל יום כמה פעמים שה' יחזיר אותנו לירושלים - ויבנה מחדש את ביהמ"ק. תמיד זכרו את ירושלים: בערב חג הפסח היו מזכירים איך הקריבו את קרבן הפסח בירושלים. בחגים ובשמחות היו אומרים בסוף: לשנה הבאה בירושלים הבנויה; כאילו אמרו: אין שמחה שלימה עד שתיבנה ירושלים. חכמים תיקנו גם שבחתונות, בתוך השמחה הגדולה, ישברו כוס להזכיר שאין השמחה שלימה עדיין בגלל חורבן ירושלים (אפשר לשיר "אם אשכחך"); אדם שהיה בונה בית יפה - היה משאיר על הקיר מול הפתח ריבוע לא מסויד, להזכיר: בית המקדש, הבית של כולנו, עדיין אינו בנוי.   בכל השנים שעברו, ניסו יהודים מהגלות לעלות לארץ. כל פעם היו עוד יהודים שבאו מהגלות, מחוץ לארץ, לירושלים; וכך הם הזכירו שעם ישראל לא מוותר על ירושלים, אף פעם.

 

[התעוררות לישוב ארץ ישראל וירושלים מחדש, בזמננו]

והנה אחרי הרבה הרבה שנים התחילו יותר יהודים להתעורר לעלות בחזרה לארץ, ולגור בירושלים. רבנים חשובים באו לירושלים וגם סתם יהודים פשוטים. בהתחלה יהודים חיו רק בעיר העתיקה של ירושלים, בין החומות. אחר כך בנו בתים גם מחוץ לחומות. ירושלים הלכה וגדלה. ה' מחזיר את עם ישראל לארץ (זוכרים שלמדנו על זה לקראת יום העצמאות?) וגם לירושלים באו הרבה יהודים".

 

[ירושלים במלחמת השיחרור. נפילת העיר העתיקה וגודל חסרונה לנו]

המכונית התחילה לטפס בהרים לכיוון ירושלים, ופתאום ראה דויד משהו מוזר: "אבא, תראה, יש מכוניות שרופות ליד הדרך, מפורקות. איזה מכוניות מוזרות עם חלונות קטנים". "כן דויד" אמר אבא, "בדיוק לזה הגענו בסיפור שלנו. כשהגיע הזמן הקרוב להקמת המדינה שלנו - עשו הערבים מצור על ירושלים. הם לא רצו שלעם ישראל תהיה שוב מדינה בארץ שלו, וגם לא רצו ששוב תהיה ירושלים עיר הבירה של מדינת היהודים, הם נלחמו נגד עם ישראל שרוצה להקים מדינה, זו היתה "מלחמת השיחרור".

מה זה מצור? שמו אנשים עם רובים ליד הכביש לירושלים, שאי אפשר יהיה להכניס אוכל ושתיה ליהודים שבירושלים, עד שימסרו להם חס ושלום את העיר. עלו היהודים - מאלו שגרו במקומות אחרים בארץ - לירושלים, במשוריינים, אלה המכוניות שאתה רואה בצד הדרך. מכוניות עם קירות עבים וחלונות קטנים, בתוכם היו יהודים עם נשק לפרוץ את המצור, ואיתם - משאיות עם אוכל לירושלים. חלק מהמכוניות נפגעו. אחרי שנגמרה המלחמה השאירו אותם בצד הכביש, שנזכור את הגיבורים שהשתדלו בשביל ירושלים.

בסוף ניצחנו את הערבים, וירושלים נהיתה עיר הבירה של מדינת ישראל. אבל היה עם זה משהו מצער מאוד: רק ירושלים החדשה - שמחוץ לחומות - נשארה בידינו. העיר העתיקה, המקום של בית המקדש, הכותל המערבי - נכבשו ע"י הירדנים, הערבים. איך זה קרה? הערבים לא נתנו להיכנס דרך שערי החומה של העיר העתיקה, והיהודים שגרו שם עם הלוחמים שבאו לפני כן לעזור להם - נאלצו להיכנע. האמהות והילדים עברו לעיר החדשה, ואלו שנלחמו הלכו לשבי (להיות אצל הירדנים במחנה שהקימו עבורם). עד שהחזירו אותם לארץ כשנגמרה המלחמה, מלחמת השחרור.

אחרי שקמה מדינת ישראל - במשך תשע עשרה שנה לא יכלו יהודים להיכנס לעיר העתיקה. כל השנים לפני כן היו באים יהודים מכל העולם, מעט מעט בכל פעם, כדי להתפלל מול הכותל המערבי; ודווקא עכשיו - כשיש לנו מדינה שלנו, אנחנו שולטים בחלק מהארץ, לא יכלו לבוא לעיר העתיקה. הערבים שלטו שם. כמה שזה מצער! כאילו ה"לב" של המדינה חסר ממנה!

 

[שחרור ירשלים במלחמת ששת הימים]

והנה, אחרי תשע עשרה שנה - ניסו הערבים שוב להילחם במדינת ישראל. מצרים, ירדן, עירק, סוריה - ביחד, רצו לנצח את מדינת ישראל. אבל ה' עזר לנו ובששה ימים ניצחנו את כולם - את המצרים מצד אחד, את הסורים מצד שני, את הירדנים, שלהם עזרו העירקים - מצד שלישי. "מלחמת ששת הימים" קראו למלחמה הזאת. כל העולם התפעל: איך בששה ימים מדינת ישראל הקטנה מנצחת את כל הערבים! ה' עזר לנו ונתן גבורה גדולה לחיילים. אבל העיקר היה בירושלים. הערבים ירו על ירושלים החדשה - זאת שמחוץ לחומות העיר העתיקה (אתה זוכר שהעיר העתיקה היתה עדיין בידי הירדנים, הערבים) - ואז הצבא שלנו נלחם בהם. התקרבו אל חומות העיר העתיקה, והמפקד של החיילים שלנו אמר להם שהם יהיו הראשונים שיכבשו את ירושלים העתיקה אחרי כל השנים של הגלות.

החיילים שלנו נלחמו בגבורה גדולה סביב העיר העתיקה ובתוך הסימטאות הצרות שלה. עם החיילים הראשונים שנכנסו לשערי העיר העתיקה - היה הרב הראשי של הצבא, הרב שלמה גורן זצ"ל. ביד אחת החזיק שופר וביד שניה ספר תורה קטן. הוא ידע והרגיש איזה דבר גדול ושמח זה שצבא ישראל כובש שוב את ירושלים העתיקה, כמו שהיה בזמן דוד המלך, לפני הרבה הרבה שנים. תקע בשופר, צעק פסוקים - והחיילים אחריו, כמו שמתאים לעם ישראל להיכנס לירושלים. הגיעו להר הבית, איפה שהיה פעם המקדש; אחר כך ירדו לכותל המערבי והתפללו שם, תפילה ראשונה של יהודים בכותל המערבי אחרי הרבה שנים.

הרב גורן ברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" ותקע בשופר. הזכירו בתפילה גם את החיילים הקדושים שנהרגו במלחמה בשביל עם ישראל וירושלים. המפקד שאל את החייל שהגיע ראשון לכותל המערבי והניף עליו דגל ישראל, מה הוא רוצה בתור פרס? החייל שלמד בישיבה, ביקש שיביאו את ראש הישיבה, הרב צבי יהודה הכהן קוק ואת הרב דוד הכהן (שקראו לו "הנזיר") לכותל. היו אלה שני רבנים צדיקים ששמחו שיש את מדינת ישראל, ותמיד חיכו: מתי גם ירושלים תהיה בידינו. תמיד התפללו שה' יגאל ויציל את עם ישראל ואת ארץ ישראל, וירושלים. עכשיו הם זכו לראות את זה. הביאו אותם בג'יפ, הרב הנזיר נצמד לכותל המערבי ולא זז, כבן שחוזר אל אמו אחרי הרבה שנים. והרב צבי יהודה אמר: "יותר לא נזוז מכאן לעולם".

 

[שמחת ירושלים. שמחת יום ירושלים. הודאה לה']

דויד הקשיב לדברים של אבא כאילו הוא רואה חלום נפלא, ופתאום אמר:"אֶה, אבא, דגלים! תראה כמה הרבה דגלים". "כן דויד" אמר אבא, "הגענו לירושלים. אחרי מלחמת ששת הימים קבעה הרבנות הראשית לישראל ביחד עם הממשלה, את יום ירושלים - כ"ח באִיָר - ליום חג. לובשים בגדים חגיגיים, אומרים תפילת "הלל" להודות לה', עושים סעודות מצוה, ומודים לה' שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, לזכות אחרי אלפיים שנה - דווקא אנחנו - לחזור לירושלים; ולא תחת שלטון של גויים, אלא לחזור ולשלוט אנחנו - עם ישראל - בירושלים!

 

ברוך ה' שזכינו לזה. הנה ירושלים גדולה, הממשלה שלנו בירושלים, הרבה ישיבות ובתי כנסת, הרבה בתים יפים בירושלים, הרבה יהודים גרים בירושלים. בשלשה רגלים באים המון יהודים לכותל המערבי, מתפללים, שמחים, מודים לה' ומקוים שבקרוב ייבנה בית המקדש ויוכלו לעלות לרגל גם אליו. גם ביום ירושלים - היום הזה שבו שיחררו חיילי צבא הגנה לישראל בעז"ה את ירושלים העתיקה ומקום המקדש מידי הערבים - באים המונים לעיר העתיקה, לכותל המערבי, להודות לה' על הניסים והנפלאות ולהתפלל לבנין ירושלים השלמה. יום ירושלים היום, יום של שמחה גדולה".

 

[למלמדים: אפשר לספר את הסיפור כסידרו, בהמשכים, עם חזרות קצרות בתחילת כל פעם, תוך שו"ת קצרות עם הילדים לריענון הזיכרון וההבנה. אפשר, כמובן, לספר את התוכן לא בצורה "סיפורית", אך נראה שכך "ייתפסו" הילדים יותר לנושא. ראשי הפרקים הובאו בסוגריים מרובעות, כדי שלא להפריע לרצף ה"סיפורי". מגמתן - לתמצת את הנושאים העיקריים לצורך הבהירות ולצורך החזרות.

כמובן, יש מקום ל"הסברות ביניים" תוך כדי הסיפור, בלשונכם, בשעת הצורך - כיד ה' הטובה עליכם.

חשוב מאוד לחזור בקצרה על רצף האירועים על מנת ליצור אצל הילדים את תחושת הזמן וסדר הדברים.

עם זה יש מקום לחזרה על "דברים שלמדנו על ירושלים, מהסיפור" מבחינה "ערכית": קדושתה; מנהגים לזכר החורבן; מעלותיה כעיר מלוכה, כהונה, משפט ונבואה, עיר הבירה - החשובה ביותר בארץ וכו'.

בסופו של דבר אנו מעוניינים שהילדים יכירו ו"יחיו" את הנושא, כמה שאפשר, משלש בחינות:1. הכרת הרצף ההיסטורי - מאברהם אבינו ועד היום. 2. עניינה של ירושלים, ערכית כנ"ל.   3. שמחת שיחרורה ושמחת יום ירושלים, כאשר השמחה נתפסת במימד עמוק יותר מתוך מה שלמדנו והתקשרנו לשרשים ההיסטוריים הארוכים ולעצמת עניינה וחשיבותה של ירושלים.

מתוך הבנת העיקרון יש גם לבחור - בהתאם לגיל הילדים ורמתם - עד כמה לפרט בסיפור מעבר ל"מהלך הכללי"]

 

הערה: לתשומת לב - החלק הראשון מסתמך כך כל שהילדים למדו כבר על מלכיצדק מלך שלם, עקידת יצחק וכו'. אם עדיין לא למדו - אין להעמיס עליהם פרטים רבים, ויש לקצר בחלק זה.  אפשר לספר בנוסח דלהלן (אחרי "ממתי... מכירים את ירושלים", בהמשך דברים של האבא): "המקום של ירושלים כבר מוזכר בתורה אצל אברהם אבינו ויצחק אבינו, אבל בשם אחר: הר המוריה. גם אחר כך - אחרי שבני ישראל היו במצרים הרבה שנים ועבדו שם עבודת פרך - כשה' הוציא אותם משם, הם שרו לה' והזכירו שהוא יביא אותם למקום שיהיה בו בית המקדש, להר שתהיה בו ירושלים".

וכן בהמשך - במקום הפרטים על יהושע והשופטים - אפשר לומר (אחרי שלש השורות על מתן תורה והזכרת המקום שה' בחר בו): "אח"כ ה' הביא את עם ישראל לארץ ישראל, אחרי שהוציא אותם ממצרים ונתן להם את התורה. הם כבשו את ארץ ישראל מהגויים שהיו שם - ורק את ירושלים לא יכלו לכבוש; אז עוד קראו לה "יבוס". עד שהגיע דוד המלך. הוא כבש את ירושלים מידי היבוסים ועשה אותה עיר הבירה"... (ולהמשיך: "העיר הראשית, הכי חשובה" כבתוך התכנית).

 

 

 

 










































































































































Comments