ה. מאמרים‏ > ‏

9. קדושת הפוטנציאל

                                                                                                 קדושת הפוטנציאל
לע"נ מרן קודש הקודשים,
הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל,
שיום הסתלקותו לגנזי מרומים
היום י"ד באדר. תנצב"ה.
זכותו תגן ותאיר עלינו ועל
כל ישראל.      
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
  הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
    
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
   
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
            

ביום ו' , י"ד באדר ראשון השנה, חל "פורים קטן". כאשר יש שנה מעוברת ובה שני חדשי אדר – הרי שפורים נקבע לאדר השני, לסמוך גאולה אחרונה (פורים) לגאולה ראשונה (פסח, שבחודש ניסן); ובאדר הראשון, יום זה הוא "פורים קטן". אין אומרים בו "תחנון" ומרבים קצת באכילה ושתיה.


מה עניינו של יום זה? והרי חכמים קבעו את פורים לאדר השני.

מסביר ה"חתם סופר", שבזמן מרדכי ואסתר אכן היתה אמורה להיות שנה מעוברת, וגזירת המן הרשע נקבעה לאדר הראשון; אך כאשר ניתנה הרשות ליהודים להיקהל ולעמוד על נפשם ביום י"ג באדר – החליטו מרדכי וחכמי הדור שלא לעבר את השנה, כדי שיחול יום נקמת ישראל מאויביהם סמוך לחודש ניסן וזכות גאולת הפסח תסייע בעדם.

אם כן, הרשות היסודית להתגברות היהודים על שונאיהם היתה לאדר ראשון, ובוודאי גם אז הקב"ה היה פודה ומציל את עמו (ואז היו חוגגים בי"ד בו) – אלא שיציאת הענין לפעל, היתה באדר אחד, הסמוך לפסח, ללא עיבור השנה, ובו נשארה קביעות הפורים גם בשנה מעוברת.

אם כן, ניתן אולי לומר שה"פוטנציאל" של פורים הוא באדר הראשון – אלא שאדר זה התכסה מהעין עד ליציאת הדברים לפעל בצורה משוכללת יותר. ומדי שנה מעוברת – אנו שמחים גם בפוטנציאל הזה, שהוא מציאות ממשית אלא עדיין מסותרת במקצת עד ליציאתו לפעל בזמן הסמוך לגאולה.


ענין קרוב לכך – בגוון אחר – המבטא את עוצמת הפוטנציאל, מה ש"בכח", ושבעצם בו תלוי הכל – גם מה שמתגלה אח"כ בשכלולו – אנו מוצאים בפרשת השבוע אותה אנו קוראים השבת, ט"ו באדר ראשון, פרשת "כי תשא".


פרשה זו, יש בה אחד הדברים הנוראים והנוקבים שבתורה. במצב השיא של עם ישראל, לאחר מתן תורה, כשמשה רבנו עולה לקבל את לוחות הברית, נופל עם ישראל בעומק חטא העגל. לכאורה, גם עצם הדבר, שבירת הלוחות – שנחרטה בעם ישראל כמושג מרעיש של נפילה ושבירת הפוטנציאל – תפילת משה והעליה לקבלת לוחות שניים, עם הכפרה ביום הכיפורים, יום מתן לוחות אלו – כל אלה, דיים להעמידנו על עצמת הענין שמתבטא כאן.


אמנם, מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שיום הסתלקותו מהעולם חל ביום י"ד אדר,

מעמידנו על הענין הפנימי שחורז את כל האירועים הללו, על תנודותיהם, ומתגלה דרכם בעוצמתו הכבירה. ענין זה, הוא סגולת ישראל, קדושתם הפנימית שאינה זה מהם בכל מצב. אני ה' השוכן איתם בתוך טומאותם.


מתן תורה, עליית משה – הרי הם מעידים על קדושתם של ישראל ורום מעלתם, דבקותם בה' עד כדי היכולת לקבל הדרכה כזו של התהלכות עִם הקדושה העליונה הזו בתוך חיי העולם, הדרכתה של תורה.

היה יכול מישהו לחשוב שנפילת חטא העגל מראה שלא כן הוא. עובדה שדווקא אז יכלו להגיע לכך. באה תפילת משה ואמירתו "אם תשא חטאתם... ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת", ומלמדת אותנו שקדושתם הפנימית של ישראל לא זזה ממקומה. וכל מה שמתגלה במשה רבנו במרום טהרתו, בעצם מכח החיבור אליהם הוא מקבל את ערכו. ואם אין ישראל – אין משה.

כלומר: החטא הוא באמת נורא. הנפילה כואבת ומחירה חמור: גם בהריגת עובדי העגל אז – וגם "וביום פוקדי ופקדתי", שאומרים חז"ל שבכל ענישה שה' פוקד את עם ישראל, יש בה גם ממירוק חטא העגל. אך דווקא מתוך חומרת הענין נוכל לעמוד על שגב מעלתם הפנימית של ישראל. שהרי, אם ללא התחשבות בחומרת המעשה, משה רבנו מתנה את המשכיותו שלו בקיומם של ישראל, משמע שאכן בתוכיותם יש בדיוק את מה שמתגלה בו בפועל. הסגולה הפנימית אינה מתעמעמת, הבעיה היא "רק" בהתגלותה. לכך באה תפילת משה "ואתנפל לפני ה'”, ארבעים יום נוספים, ואח"כ שוב ארבעים יום של נתינה מחודשת של הלוחות השניים. וכשהם ניתנים, ביום הכיפורים, מתגלה בפעל עצמת קדושת ישראל ששרדה את כל המשבר ה"חיצוני" לה - ועוד יצאה ממנו מחוזקת ע"י מאמץ התיקון.

כעת מופיעה קדושה זו לא רק כ"מתנה" אלא גם כדבר שכוחותינו "עוּבדו" להיות מסוגלים להופיעו בחיים הממשיים, ע"י התשובה וההתכוננות אליו, וזה מחזיק לנצח. ואכן, יום זה, יום הכיפורים, נקבע מאז ליום שבו מתברר איך מנצחת קדושת ישראל את כל מפריעיה וחוזרת להופיע, ע"י רעננות התשובה, בכל הדרה, נקיותה ושמחתה.


היה הרב צבי יהודה זצ"ל מדגיש פעמים אין ספור, איך היה משה רבנו ע"ה צריך "עצבים של ברזל, עצבים של נחושת", כדי לא "להתפוצץ" בירידתו מרום טהרת מרומי הר סיני אל ה"ריקודים ומחולות" סביב העגל.. ואעפ"כ, ולמרות שהוא עצמו שיבר את הלוחות שלא היו שייכים להינתן לישראל באותו מצב – חזר להתנפל לפני ה', להתפלל על עם ישראל ו"להתנות" "ואם אין – מחני נא מספרך", "ברוגז". והקב"ה נענה לתפילתו, שהרי בכך הוא רוצה: שֶרועי ישראל, צדיקיו, מנהיגיו האמיתיים, ילַמדו זכות על עמו, יתפללו עליו' ובכך בעצם יוציאו לפעל את קדושתו הצפונה ויכריעוהו לזכות.


כך כותב בענין זה ה"מסילת ישרים" בדבריו הנוקבים: ”ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות שבהם... שאין הקב"ה חפץ באובדן הרשעים, אלא מצוה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם... כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל...ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזרות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה".


וכך היה נוהג מרן הרב צבי יהודה זצ"ל, שיום הסתלקותו מחר, לדרוש תמיד בעוצם מעלת קדושתם הפנימית של ישראל, שאינה זזה מהם, למסור נפשו עליהם, לראות נקודת הזכות בכל אחד מהם באהבה - ומכח זה גם להעלות נפשות נפולות מעומק תחתיות. ולא עמדו הדברים בסתירה ליציאה נחרצת מול עיוותים ועוולות, אדרבה: "את אשר יאהב – יוכיח", אך מתוך אהבה ואמונה בטוב הפנימי המוחלט, שאינה סרה גם בעת התוכחה, שכך אף מסייעת להופעתו בפעל.


כמה נוקבים הם הדברים, כאשר אנו באים ללמוד מהם לשדה החינוך.

ראשית גישתו של כל מחנך לילדי ישראל, "יטול ידיו" ככהן הנכנס לעבודת הקודש בבית המקדש, ויכוין מבטו אל מול בניו של הקב"ה, נשמות ילדי ישראל טהורות, המופקדות לחינוכו. ואף אם בחיצוניות הם נכשלים בהתנהגות פרועה, לפעמים בזוהמת גלי הסחי והכיעור של ה"תרבות" הסובבת מאומות העולם, לפעמים בסתם קשיים – הרי עלינו לדעת שפנימיות הילד מלאה טוב. לא זו בלבד, אלא אף זועקת להופעתו, לעיתים ב"בכי" שאינו נשמע אף לילד עצמו.

מחנך בלי אמונה חלילה – איך יחנך? ואמונה בלי "תנאים". אַל ירום לבבו. והוא – מושלם? פעם הודיע הרב צבי יהודה זצ"ל על הפסקת שיעוריו בנביא אחרי נוכחות מועטה. וכשמישהו שאלו על כך, הסביר: חז"ל אומרים שמי שיש בו יראת שמיים דבריו נשמעים. אם לא מגיעים – אני צריך לבדוק את היראת שמיים שלי... לא אמר שהתלמידים "מופרעים", לא רוצים ללמוד, הוא צריך לבדוק... הוא שבסופו של דבר, אלפי-אלפי תלמידים הולכים לאורו, עולם תורני עצום הולך ומתגדל מכוחו כל הזמן וכן התיישבות איכותית בכל רחבי הארץ.

אז כמובן יכול להיות שגם "תלמיד לא בסדר".. השאלה היא, האם המחנך ממקד את מבטו במה שלא בסדר – או שהוא מתאמץ בכל תוקף למצוא את נקודת הטוב והאור שבילד, את זה לזהות באופן בלתי מותנה כאמיתת אישיותו ולחתור בכל כחו להתגלותה של נקודת טוב זו על כל המרחב שבפעל. ואם אינו כ"כ מצליח – האם יבדוק גם את עצמו?.. או שמרוב אופנת ההפנַיות (המוצדקות, לפעמים) ל"איבחונים" ישכח שגם אם באמת יש צורך בכך – עדיין השאלה עומדת: האם עשה כל שביכולתו שהילד ירגיש טוב גם במצב הנוכחי, האם האמין בטוב שבו גם במצב זה, האם העריך את גבורת התמודדותו, האם עודד את כחותיו הטובים לצאת לפעל דווקא מתוך האמון בקיומם - או שמא "התבטל" בנוחו על האבחנה שהילד צריך "איבחון"?..


ובכן, קדושת הפוטנציאל, ה"בכח". בכל ילד (ואדם) יש "פורים קטן"... יש בו ישראל שלפני החטא ויכולת להתגלות בצורה מבוססת יותר אחרי העליה ממנו. אנו צריכים לשים פנינו אל מול נקודה זו. לדעת שהמעיין תמיד עשיר יותר מכל מה שמופיע מתוכו; ולדעת שעצם ההסתכלות הזו, ההתכוונות אל מול הטוב הפנימי הזה, ההחלטה שלא נתייאש ממנו ומהתייחס אליו בשום מצב, זה עצמו גורם להופעתו. לעודד, לשבח נקודת טוב ולהעיר כשצריך, במתינות, מתוך אחיזה פנימית בה.
ובהקשר לכך - הגאון הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל מסביר שה"עין טובה", שמוזכרת במסכת אבות כמידה אופיינית לתלמידיו של אברהם אבינו, כנגד תלמידי בלעם הרשע, היא לא רק הסתכלות פסיבית. אלא היא גורמת להגברת הטוב והוצאתו לפעל, מכח עצם ראיית הטוב וההתמקדות בו.
 
האמון הזה, הוא מאיר את עיני הילד, מעודד ומשמח אותו, ומראה לעצמו ולנו כמה טוב ואור יש בו. גורם לו להיות מוכן לקבל המשך הדרכה והכוונה, לפי מידתו. "בין כך ובין כך קרויים בנים”...

ואולי יש גם מקום להזכיר כאן את דברי חז"ל, ש"לוחות ושברי לוחות מונחים בארון". בארון הברית בקודש הקודשים. לוחות מובן – אך שברי לוחות? ובכן, מלבד קדושה שבהם, שהרי מעשה אלוקים הם, אולי גם עצם זה שהם "שבורים" צריך להיות מונח בארון. ללמדנו על עצמת ה"בכח" שנשאר גם בעת השבירה, ללמדנו שהשבירה באה מאי הסתגלות המציאות שבפעל אל הפוטנציאל הזה, וללמדנו שבסופו של דבר, אחרי התיקון, מתברר שגם השברים והקשיים וההסתבכויות, מצטרפים למהלך בירור הטוב, קדושתו ודרך התגלותו וביסוסו המחודש. ושברי הכחות, בהצטרפותם למהלך המחודש, מוצאים את מקומם ותיקונם.


לעיתים דווקא בגלל גודל הענין, דווקא בגלל עצמת הכחות הגנוזים, יש סיבוכים בדרך הופעתו. כך לימדנו הרב צבי יהודה זצ"ל: ככל שהדבר גדול יותר, יותר סיבוכים בהופעתו. אך זה בגלל גודלו, בגלל הצורך ליישבו במציאות.


אם כך נסתכל על חינוך הילדים, נתמלא באמונה פועלת, בסבלנות, באהבה ובהתעצמות כחות לעזרת הופעת הייחודיות הזו.


כך נאמר בתפילת רבי נחוניא בן הקנה: "אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה...”. מתוך הכח הפנימי, הלא נגמר ולא מוגבל, באה התרת ההסתבכויות והצרוֹת והצרוּת, בעזרת ה'. להאמין ב"בכח"..


 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
Č
ċ
.bmp
(86k)
מנהל האתר,
31 במרץ 2011, 18:41
ċ
.jpg
(25k)
מנהל האתר,
31 במרץ 2011, 18:41
ċ
megila4.jpg
(6k)
מנהל האתר,
31 במרץ 2011, 18:41
Comments